י ם ה ר ח מ י ם
אוניברסיטת חיפה הנציחה את זכרם של 119 חיילי צה"ל שנפלו במלחמת לבנון השנייה בהענקת מלגות ל-119 סטודנטים, ע"ש כל אחד ואחד מהחיילים שנהרגו. טקס הענקת המלגות היה ייצוגי ומלא, והצליח להביע את מלוא הכבוד הן למשפחות הנופלים, הן לסטודנטים הנבחרים והן לאוניברסיטה.
* * *
האודיטוריום הגדול נערך לקליטת הקהל הגדול שהגיע. האורחים התערבבו זה בזה; עומס הרגשות הורגש היטב באולם. חיוכים שהתרגלנו אנו, השכולים, ללבוש על פנינו, העצב הגדול שלנו שהיה ממוקד יותר בערב הזה, חיוכי המבוכה של הסטודנטים "שלנו", הכרת התודה לתורמים, ליזמים, למארגנים והתרגשותם של אלה... הכל נדחס בחלל הגדול האחד הזה.
הזמר קובי אפללו פתח את האירוע וקולו הנעים, היציב, חדר את האוויר הדחוס ואת לבבות השומעים, בשירו הנוגע:
"אולי אחרי הכל תגיע לשמיים
אולי אחרי הכל תשמח מהחיים
תאמר תודה ותהפוך פתאום למים
ותצטרף לים הרחמים"
* * *
נשיא האוניברסיטה, מר אהרון בן זאב, נשא את דברו ואמר, בין השאר, "אני אופטימיסט מלידה... מי שאין לו תקווה הוא אדם מת מהלך".
אינני יודעת כמה לבבות נרעדו לדבריו אלה, כמו לבי שלי, שידע שבי אין אופטימיות, שלעתים קרובות מאז נמרוד נהרג כך אני חשה; אדם מת מהלך.
אחר כך, כשדיבר פרופסור יוסי בן ארצי הרקטור: "...זהו אחד מרגעי האור בחשיכה..." ופרופסור עדה שפיצר דברה על ההתחייבות של מקבלי המלגות להצדיק בפעלם ובהישגיהם את קרבנם של הנופלים, יכולתי להיסחף עם התקווה שלו. שלה. שלהם.
"החיילים הצעירים שמתו לא ידברו אך בכל זאת יישמע קולם." פרופסור בן ארצי ציטט שיר של המשורר ארצ'יבלד מקליש והוסיף... "הקול הזה הגיע ללוס אנג'לס, לאוזניה של משפחת נזריאן...."
משפחה עשירה מלוס אנג'לס, מופלאה בנדיבותה, בעיני, אשר יכלה לעשות כל שתחפוץ עם הונה הרב, אך בחרה ותרמה את סכום העתק לממן בו מאה ותשע עשרה מלגות מיוחדות כאלו.
* * *
אחד אחד צעדו הסטודנטים אל הבמה, עלו עליה בקצב קבוע ובלתי פוסק, עד אשר מילאוה מקצה עד קצה. מאה ותשעה עשר סטודנטים וסטודנטיות. סטודנט לכל חייל. ההשוואה הייתה בלתי נמנעת. הדמעות זרמו על לחיי ללא מעצור.
לצלילי מנגינות רכות של שירי ארץ ישראל, לאט ובהתרגשות גדולה, עלו נציגי המשפחות השכולות על הבמה, לפגוש את הסטודנטים "שלהם" . לאור הספוטים, הגישו להם הסטודנטים ורדים לבנים והם חבקו את האנשים הצעירים שנצבו לפניהם, את הניצנים החדשים, הרעננים, שצמחו על הגזע אשר ענף מענפיו נכרת באכזריות שאין לתאר. ניצנים צעירים אשר נושאים כובד שהם מודעים לקיומו, אך אינם מכירים אותו עדיין. לכובד הזה קוראים לפעמים נמרוד, או יהונתן, או איגור...
* * *
איריס שגב
אמא של נמרוד שגב
vimax
איריס,שבוע טוב ביקרתי בראש פינה אתמול,הייתי במצפה המיוחד של נמרוד. וקולך שמסביר שם את נופי ילדותו ומספר עליו..ריגש מאוד. אין כמו אמא. בתקווה שתמצאי נחמה בנכד ובידיעה שהוא חי חיים מלאים ומעניינים.חיבוק גדול ממני אלייך...