הנסיכה המולדבית – אגדה מקומית
יום אחד היו כל אנשי המושבה מכונסים בבית הכנסת. על שום שהתכנסו בו, נקרא כך המקום!
יושבים היו כולם לדון על ענייני המושבה, עד כמה קשה לחיות, להתפרנס, אין גשם, המלריה מכה בילדים הפעוטים ואלו מתים, הבדואים של טובא וזנגריה מתנכלים להם על רקע שימוש במי המעיינות ובשטחי מרעה, והתושבים פשוט לא מצליחים להגשים את המטרה לשמה באו, לעבד את אדמתם.
בעוד הם מתלוננים בבית הכנסת, מתהלכת לה בחוץ גברת שאיש אינו יודע את שמה אך כולם מכנים אותה – "הנסיכה המולדבית" משום שהופעתה הייתה כשל נסיכה; מלבושיה מהודרים עד מאד, מגונדרת כל כולה כאילו יוצאת היא לנשף! מעולם לא חשבה איש לחלוצה אמיתית.
לפתע פתאום פורצת להיכל בסערה "הנסיכה המולדבית", נכנסת כרוח, מביטה בתוכחה בעיניהם של הסובבים והולכת נמרצות לכוון ארון הקודש. שם היא נעמדת וצועקת:
"אתם לא מתביישים?! בארץ ישראל אתם יושבים, על האדמה הקדושה הזו, במושבה שהקמתם במו ידיכם, ואתם מתלוננים?! ישנם אלפי אנשים ברחבי העולם שהיו מתחלפים אתכם ברגע זה ממש! תתביישו לכם על שאתם יושבים כאן ומבכים על מר גורלכם"!
לעיני יושבי בית הכנסת ההמומים פותחת הנסיכה המולדבית את ארון הקודש, כאילו ארונה שלה הוא זה. מוציאה בזהירות אך בהתכוונות רבה את ספר התורה ולעיניהם המשתאות נשבעת בספר התורה; היא את המושבה הזו לעולם לא תנטוש, כך נשבעת, כי אין לה מקום טוב מזה להיות בו!
רושם עז מותרים הדברים על האיכרים, ועומדים הם פעורי פה. אך תוך רגעים מתעשתים, פונים ועולים אף הם על הבמה ונשבעים שלא יעזבו את המושבה לעולם.
ואלה שנשבעו אז בבית הכנסת, כך אומרים, קיימו את שבועתם, ועד עצם היום הזה חיים במושבה צאצאיהם, יוצאי חלציהם.
משכית בנדל, תל אביב