באנייה טאטיס- לארץ ישראל

פרק נוסף ב'חוליה החסרה' (עבודתן של האחיות חנה מועלם ועליזה גבע)

החבורה הגדולה, ( עפ"י פאליק כ-80 משפחות, עפ"י אחרים- 50 ), פנו אל עיר הנמל גלאץ לחנייה של מספר ימים. בגלאץ עלו החלוצים הראשונים על ספינה ושמה "טאטיס", 'ליצני

הדור' אמרו אז: "טיטוס הגלה את ישראל מארץ ישראל- ו'טאטיס' משיב את ישראל לארץ ישראל" …

תיאור היציאה למסע המרגש אל ארץ הקודש, מובא, מצד המלווים הנשארים מאחור- ע"י ש.י. רוזאניס, הכותב בשם ובמצוות הועד המקומי ליישוב ארץ ישראל לעבודת האדמה; ("המגיד", אלול תרמ"ב, 6.9.1882 בתוך ראש פנה בת מאה), ומן האנייה עצמה, בקרב מי שכונו "הנודדים"- הילד יוסף צבי פאליק.

פאליק מספר:"… התחלנו לצרור הכרים והכסתות. הכלי בית, ז"א המיטות והארונות וכו' מכרנו להשכנים… וביום אחד באו העגלות עם העגלונים ולקחו את החפצים שהיו ארוזים ושמו אותם על העגלות, וגם אנחנו כולנו עלינו על העגלה ושמחנו מאוד ורקדנו על העגלה, ויצאנו עם העגלה לרחוב… ראינו עוד הרבה עגלות עם נוסעים וכמעט כל אנשי העיר מוינשט ליוו אותנו, מי ברגל מי בעגלות. עד חוץ לעיר עד אתר הפאבריקס מנפט (אלה בתי החרושת, בתי הזקוק לנפט; שם הייתה גאזארי מקום ישיבתו- עפ"י תהילה עופר- של סבי-אבי חיים גרינברג-ח"מ). והיו אנשים שליוו אותנו עד העיר באקוי"… נכבדי העיר ונציגי ה"צענטראל קאמיטאט" (הועד המרכזי). דאגו להם לצרכי אכילה ושתייה ולמקומות ללון. ומשם, בתוך כמה ימים, ארגנו להם מקומות ברכבת לעיר הנמל גלאץ… "ונסענו בשמחה ובטוב לבב ובשירה ובזמרה עד שבאנו לעיר גאלאץ. ושם התאספו כשמונים משפחות, סדרו אותם באולמות ובחצרות, הביאו להם אוכל, זיתים, גבינה, תה… באו אנשי הועד וביקרו וברכו ב"נסיעה מוצלחת" ו"תקוות טובות" ונאומים חשובים… "אשר כל העולם מקנאים אותנו אשר אנחנו החלוצים, הנחשונים, נוסעים לארץ ישראל במסירת נפש ובשמחה רבה ואיחלו לנו שתהי דרכנו צלחה"… אז עלו לאנייה…"והיו שמחה וששון… ואותנו הילדים הרכיבו על החפצים והתיבות, שמחנו מאוד ושרנו שירים ותשבחות ועם רב ליווה אותנו עד האנייה… וחצי שעה לפני שיצאה האנייה מנמל העיר גאלאץ היו נשיקות ובכיות ושמחות ובכיות מהאנשים והנשים שנפרדו ממנו. אני ועוד ילדים בגילי עלינו על כותלי האנייה, וראינו איך שכל תושבי העיר גאלאץ עומדים על שפת הדאנע (הדאנובה), ומברכים אותנו בברכת הפרידה ומנענעים במטפחותיהם וצועקים: "לשנה הבאה בירושלים!" וראיתי הרבה מהם שבכו בדמעות שליש ואח"כ נסעו מהחוף.

בדאנובה, המשיכה והפליגה האנייה עד העיר קוסטאנצה- ושם קבלוה אנשי ועד העיר- והיו ששון ושמחה, וברכת "נסיעה מוצלחת".

... ומצד הועד המקומי בעיר קוסטאנצה , מספר ש.י. רוזאניס:

ביום ו', שלושה ימים לחודש אלול, הגיעה טלגראמה מהועד הראשי בגאלאץ, כי 300 "נודדים" יצאו לדרך, ועל הועד להכין "אנייה עם משתה"; עוד באותו ערב, אחרי תפילת ערבית לשבת-קודש, התאספו להחליט מה לעשות.

האנשים החלו באיסוף 120 אוקס (153 ק"ג), לחם מן הנחתום, היה עליהם להספיק עוד לפני הצהריים- מועד בו תגיע האונייה האוסטרו-הונגרית מגלאץ לעירם.

לשמע בוא הנודדים, התאספו אנשי המקום לברכם "בואכם לשלום וצאתכם לשלום!" כשעה וחצי ליוו את האנייה מנקודת תצפית בבליוארד על החוף…

"והנה פתאום נשמע קול והנה האנייה לפנינו…מחזה איום ונעים! מחזה אשר כל לב עמו בתמים, יוריד דמעות גיל ועונג, לראות כי אחרי אלפיים שנה ישיבו בנים לגבולם" (שם; רוזאניס).

עוד הוא ממשיך ומספר, על הבחורים החסונים והצעירים, ואיתם הנשים החזקות, אשר גורל בעליהן וגורל הקולוניה היהודית הראשונה הופקד בידיהן.

רוזאניס עלה על האנייה ובחר נציגים; שניים ממוינשטי, שניים מבערלאד ושניים מגאלאץ- ונשא בפניהם נאום על גודל שליחותם: "התדעו מה מטרתכם בלכתכם לעבוד עיר הקודש? התדעו כי לקחתם על שכמכם משרת הקודש, משרת אחיכם, גיל היהודים, גורל כל היהודים לימים יבואו? אשריכם כי זכיתם לכך! הינכם הולכים לייסד קולוניה הראשונה באדמה פורייה וטובה… ידעתי את המקום גיא-אוני…ראיתיה בעיני…האדמה טובה היא מאוד מאוד ורק שני דברים יקרים, יקרי ערך, נחוצים להצלחתכם: האחדות והעבודה!…הנה בארץ ישראל אשר אתם הולכים שמה, עמד לפני אלפי שנים כסא המלך שלמה. אך אחרי מותו ממלכת היהודים נגזרה לשניים, אפרים יקנא את יהודה, ויהודה יקנא את ישראל, ולא נמשכו הימים ויהודה וישראל נפלו ולא יכלו קום, ומי היה בעוכריהם? רק האחדות!…

ראו כי בידכם הפקדנו אושר יהודי רומניא (רומניה) ואושר כל הלאום, ועל כן דעו מה תפעלו!… והייתם לברכה בפי כל ישראל, ולדור יבוא זכרכם יהיה מבורך אמן!"… אמר ולא ידע שחוזה הוא את התפרדות הקבוצות שתבוא בהמשך…

והנודדים השיבו בדברי תודה, והבטיחו כי אוהבי מלאכה המה, ולא יהיה גיא-אוני מדבר שומם; "אנחנו נהפוך אותו לגן –עדן".

לפי עדותו- הנודדים רובם ממוינשטי, והועד הראשי הוסיף עליהם משפחות מבערלאד וגאלאץ- רובם בעלי זרוע, צעירים לימים ובריאים, אין בהם חולים ובעלי מומים, כי לשליחות, לגאולת אדמת הקודש הם נשלחים! הם גם לקחו איתם חומרים לבניין הבתים, וצוידו ברובים-קנה רובה לכל אחד " שמו בתיבות לשמור בעדם".

לפי המפה אשר נעשתה, רחובות הכפר אשר יבנו, בגיא אוני, יהיו רחבים כבערים הגדולות, והבתים לא יהיו נמוכים, ויבנו על הצד היותר טוב.

"בשעה החמישית אחה"צ החלה האנייה לנתק העוגן. פני השמים הטהרו מן העננים והגשם חדל…הנודדים עלו על הגשר לראות עוד, ובפעם האחרונה, את החוף האחרון אשר לרומניה. מחזה איום ונעים! האנייה הסבה פניה והשמש הזהיר פני הנודדים. שמש ההצלחה הוא, המחזה הזה לא אשכח לנצח. פתאום הנודדים לקחו מגבעותיהם בידם ויניעום בכוח! מראה יקר ונעים. מראה אשר לא יכולתי לדמות כי אם אל גרוש ספרד, בעת הפרדם מעל הארץ הטובה והגועלה ההיא. גם אנחנו לקחנו מגבעותינו ונענעום בכוח"…האנייה התרחקה, הגולים קראו:" שאי שלום ארץ רומניה, שאי שלום ארץ מולדתנו! עוד לא נוסיף ראותך עד עולם! שאו שלום אחים יקרים! ונתראה עוד פעם בארץ ישראל!

ואנחנו קראנו: סעו לשלום אחים אהובים! מלאך האלוהים ילווה אתכם על דרככם ותגיעו בשלום אל מחוז חפצכם, אך אל תשכחו: הערובה והאחדות! כי בזה יפרח גיא אוני…" (רוזאניס, "המגיד", אלול תרמ"ב, בתוך ראש פנה בת מאה).

המשך הדברים עפ"י עדותו של הילד יוסף צבי פאליק: אח"כ המשיכה האנייה בדרך לקושטא, גם שם התקבלו האנשים בסבר פנים יפות ע"י הקהילה המקומית, הביאו לחם וזיתים וגבינה ועוד דברים טובים וברכום. אח"כ, המשיכו לעיר זמירנא (איזמיר-עיר לחופי תורכיה), גם שם- נערכה קבלת פנים, ומשם-המשיכו לביירות, וכשיצאו מזמירנא, נערכה אסיפה גדולה בקומה התחתונה "ודברו , היות שאנחנו קרובים לארצנו הקדושה ברוחניות ובגשמיות, וצריכים אנו ללמוד הלכות תו"ם (תרומות ומעשרות), תו"ם (תיכף ומיד…) וישבו ולמדו כל המצוות התלויות בארץ, והיו באמת בהתרוממות הרוח.

נחיתה בחוף-ביירות

ואח"כ הגיעו לביירות. מחשש שהשלטונות התורכיים לא יניחו להם לרדת אל החוף בחיפה או בעכו, העדיפו העולים ממוינשט לרדת בבירות. המשפחות האחרות, שבמהלך הנסיעה

נתגלעו חילוקי דיעות בינם לבין המוינשטאים- המשיכו לחיפה (הקימו מאוחר יותר התיישבות בזאמארין, היא זכרון יעקוב).

בביירות, אנשים תושבי בירות באו עם ספינות קטנות וסירות אל האנייה, הורידו את הנודדים וחילקו אותם בקבוצות של שלוש –ארבע משפחות לבתי היהודים שם, כמעט כולם יהודים ספרדים, ולא יכלו לדבר איתם…היו שם שני אחים, פייבל מוינשטער ואחיו מאיר, והם טיפלו בנודדים, שימשו להם מתורגמנים ודאגו להם לאוכל וללינה.

אחרי שבוע – הועברו לחאן גדול בקצה העיר- ומשם על חמורים ופרידות; על כל פרידה היו שתי תיבות, מימין ומשמאל, האנשים המבוגרים ישבו כ"א על חמור סוס או פרידה, והילדים ( עד גיל 12), ישבו בתיבות…כך הגיעו עד צידון, שם חנו בחאן גדול, ובבוקר המשיכו מהלך שלושת ימים עד עיה"ק צפת.

"…ואנשי צפת קבלו אותנו בסבר פנים יפות והכניסו אותנו לחצריהם ולבתיהם והביאו לנו אוכל ותה. ולמחרתו-בא הר' דוד שו"ב ועוד אנשים מחברתנו, השכירו בתים מכספינו, ונחנו מתלאות הדרך, ואח"כ הלכו בע"ב מחברתינו לראות המקום שהר' שו"ב והר' בוקששטר קנו בשבילנו".(פאליק, זכרונות, בתוך דגן 1998).

ב"זכרונות לבית דויד", מספר אף דויד שוב על מסעה של טאטיס. בקרב העולים ממוינשט -שלושים משפחות, כמאה ושלושים נפש- היו גם משפחתו, אמו הזקנה, אשתו ושני ילדיו; בנו בן השלוש ובתו בת תשעה חודשים, שנולדה ארבעה ימים אחרי שיצא בשליחותו לארץ ישראל:

"עוד בדרך בין קושטא (איסטנבול) ובין ביירות, חלתה באנייה ביתי הקטנה, ובטרם תגיע האנייה לבירות, גוועה ותמת. סחו לי כל הנוסעים שלא ראו עוד כמוה ליופי ולערות, ובפי ככולם הייתה לתהילה ולפלא. רק מפני עין-הרע מתה אמרו…"

הנוסעים פחדו שהממשלה תשים הסגר על האנייה עקב מות הילדה, וביקשו רחמים מאשת-שו"ב, שתסתיר את דבר מות הילדה ותכבוש את יגונה ותישא בדממה את הילדה בזרועותיה, כאילו היא חיה, לבל ירגישו שומרי החוף…

" וכך נשאה האם המסכנה את הילדה המתה עד לפנים העיר, ושם הובילוה לקבורות. זה היה קורבני הראשון בבוא משפחתי לא"י".(שם, עמ' ע"ו-ע"ח).

גם הוא מספר על הפרדות המוינשטאים מעשרים משפחות הועד המרכזי.

משפחות המוינשטאים היגיעו לצפת ימים אחדים לפני ראש השנה. יותר מאוחר, גם הבערלאדים נפרדו מהחבורה, ושבו לחיפה.

במקום אחד ויחיד מצאתי:" עוד בטרם הגיע אונייתם לחיפה, נפרדו תשע משפחות מן העולים על רקע דתי. הפורשים דקדקו במצוות יותר מן הנשארים" (שרשבסקי ואחרים; תשכ"ח).

בשלב הרבה יותר מאוחר באיסוף המידע לעבודה זו, מתרגמת לי בת משפחתי, תהילה עופר, בתרגום חופשי מרומנית לעברית, פרטי- מידע מתוך ספרו של סולומון שפירא הנמצא בידייה; יש גרסה, לפי ישראל קלאוזנר- שהיה ויכוח קשה בין אנשי גאלאץ ומוינשט, על רקע דתי, חלק מהמוינשטאים הצטרפו לאנשי גאלאץ והלכו להתיישב במקום אחר.

עוד מאותו מקור- חמש משפחות היו מיולי 82' (תמוז), והמתינו לאחרות, בהם:יצחק גולדנר, שמעון בלום, אברהם רוטנברג, נורה וגרשון גולדמן; ולפי מקור נוסף, היו כבר במקום היישוב: ברוך גולדרינג וזאב בלום, אשר התיישבו עוד מקודם בבתים הערבים בגיא אוני, ואברהם רוטנברג, אשר הקדים לצאת בחודש תמוז (ספר הציונות, בתוך ראש פינה בת מאה)

ייסוד ראש פנה

בהגיע האנשים לצפת, כינס דוד שוב אסיפה ראשונה לייסוד המושבה. והנה , הסתבר שלא לכולם היו אמצעים מספיקים לבניית היישוב;

"במוצאי שבת שובה תרמ"ג (16 בספטמבר 1882), קראתי לאסיפה את כל אלה שבאו במטרה לייסד את המושבה, להתייעץ בדבר צעדים ראשונים שעלינו לעשות בהתחלת העבודה ובסידור ההנהגה, לבחור בועד ולקבוע חוקים ותקנות שעל פיהם יצאו ויבואו

כל ענייני המושבה… הצעתי שכל אחד ואחד יודיע את סכום הכסף שהביא איתו, ועד כמה כוחו החומרי גדול, בכדי שיוכל לעמוד ולהתקיים עד שתיתן האדמה את יבולה…והנה יצא, שלרוב אין כסף מספיק והיו בהם עניים חסרי-כל וזקוקים לתמיכה, וכבר חסר להם לצרכי

לחם-חוקם" (שוב, תרצ"ז, עמ' ע"ט).

עוד בהיותם ברומניה קבע שוב את מינימום הכסף הנחוץ עבור חמש נפשות- אלפיים פרנק זהב, מלבד רכישת האדמה… ושוב ממשיך בהומור:

"כידוע מדברי ימי היישוב החדש, וכמנהג גוברין יהודאין שמחשבים חשבונות קצת עפ"י פלפול, וקצת עפ"י גזרה שווה וקל וחומר…וכך יצא, שאמנם לאחדים מן הבאים היו מאלפיים עד ארבעת וחמש אלפים פרנק, ולרבים מהם פחות מאלפיים פרנק, כי כל אחד מאלה חשב ומצא, שאם יש לכל אחד ואחד מחבריו אלפיים פרנק ויותר, הלא יוכל גם הוא לנסוע עמהם, אף אם יחסר לו מעט מהסכום הדרוש…די לי אם יש לי להוצאות הדרך. ושם בא"י? יעזור ה'…והלא ישנם גם אנשים טובים" (שם, עמ' פ).

כך יצא שלחלק גדול מהבאים לא היה די כסף, ואחדים היו עניים לגמרי. שוב חשש מפני מצב שכל אחד ידאג לעצמו והאנשים יתחלקו לאמידים, לבינוניים ולעניים , ומצב זה יוביל את המושבה לכליון.

"יעצתי שלכל הפחות בשנה הראשונה נעבד כולנו יחד את האדמה בשותפות, וכל אחד כאמיד כעני, יביא את צרור כספו לידי גזבר אחד אשר יבחר מתוך החברים"

יבחר ועד, שיעסוק בבניין הבתים, בסדור העבודה בשדה, בכלכלת הנפשות וכד'..

והאדמה תתחלק שווה בשווה…" וכל איש הירא ורך הלבב, יצא מהחברה ויוכל לשוב על עקביו לרומניה, ולא ירך את לבב אחיו" ( שוב, תרצ"ז, עמ' פ').

שש משפחות, יש לשער כי היו מן היותר אמידות, סירבו להשתתף בהסכם- ופרשו, כספן הושב להן, והן שבו לרומניה… ולדברי שוב- אח"כ התחרטו מאוד…

ביישוב נותרו 25 משפחות.

כשנאחזו בני מוינשט באדמות גיא אוני, הצטרפו אליהם גם ארבע משפחות מיוצאי גיא אוני הראשונה, אשר שבו אל אדמותיהם. בהם- משפחת שווארץ, משפחת קלר ומשפחת פרידמן (שווארץ, בתוך דגן, 1998).